לשון חכמים, חלק ב, סימן טז
העמקה
מה עומד מאחורי סדר הלימוד הזה?
ההנחיה מי לומד? מתי לומדים?
בפתיחה
לשון חכמים, חלק ב, סימן טז
סְגֻלָּה לְרַפֹּאות אֶת הַחוֹלֶה: בָּא אָדָם כָּשֵׁר וִירֵא שָׁמַיִם וְיִלְמוֹד דִּבְרֵי תוֹרָה שֶׁל קַל וָחֹמֶר אֵלּוּ:
מוזמנים להרהר הרהור תשובה ולגשת ללימוד ולתפילה למען היקרים לכם.
בסיום
לשון חכמים, חלק ב, סימן טז
וְטוֹב שֶׁיַּעֲשֶׂה לְמוֹד הַנִּזְכָּר לְעֵיל וּבַקָּשָׁה הַנִּזְכֶּרֶת לְעֵיל בְּעֵת רָצוֹן וּבְעַמּוּד הַשַּׁחַר.
וטוב - המלצה, לא תנאי. מי שאינו יכול בשעות האלה לומד בשעה שהוא יכול.
הרעיון למה דווקא קל וחומר?
על פי המסורת, יש לתורה י״ג מידות שבהן דורשים אותה. במקביל, הקדוש ברוך הוא מוסר למשה רבינו את י״ג מידות הרחמים. הבני יששכר אומר שהן מכוונות אלו כנגד אלו, לפי הסדר - וכל מידה של דרשה מעוררת למעלה את מידת הרחמים שכנגדה.
קל וחומר היא הראשונה שבמידות הדרשה, וכנגדה מידת ״אֵ־ל״.
מכאן הסגולה: משה ביקש בשם ״אֵ־ל״ - אֵ־ל נָא רְפָא נָא לָהּ - והתשובה שקיבל הייתה קל וחומר. הכיוון היה נכון, אבל את המידה הזאת מעוררים בלימוד, לא בבקשה בלבד.
בני יששכר, מאמרי חודש אלול ב, ז
דְּהִנֵּה הַמִּדּוֹת שֶׁתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת בָּהֶם - הֲלֹא הֵם תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה נִמְסְרוּ מִסִּינַי, וְהֵמָּה מְכֻוָּנִים לְהַי״ג מִדּוֹת שֶׁל רַחֲמִים הַנִּכְתָּבִים בְּתוֹרָה שֶׁבִּכְתָב. דְּהַיְינוּ כְּשֶׁיִּלְמוֹד הָאָדָם מִדַּת ק״ו מְעוֹרֵר מִדַּת אֵ־ל (וְעַיֵּן בְּכִתְבֵי הַקָּדוֹשׁ מַהרד״ב זצלה״ה. אָמַר: הִנֵּה מֹשֶׁה שֶׁהִתְפַּלֵּל עַל אֲחוֹתוֹ ״אֵ־ל נָא רְפָא נָא לָהּ״, הִנֵּה רָצָה לְעוֹרֵר מִדַּת אֵ־ל. הֵשִׁיב לוֹ הקב״ה ״וְאָבִיהָ יָרֹק״ וְכוּ׳, הַיְינוּ לְמוֹד ק״ו וְיִתְעוֹרֵר מִדַּת אֵ־ל) וּכְשֶׁיִּלְמוֹד הָאָדָם ג״ש מְעוֹרֵר מִדַּת רַחוּם, וְכֵן בְּאִינָךְ.
מהרד״ב הוא המגיד ממעזריטש. הבני יששכר מביא את הדברים בשמו.
הפסקה במלואה
וְאַגַּב בָּאתִי לְהִתְעוֹרֵר בְּכָתוּב הַלָּז: ״וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן״ (הִנֵּה הוּא מִדַּת וְחַנּוּן) ״וְרִחַמְתִּי״ וְכוּ׳ (הוּא מִדַּת רַחוּם) - הֲלֹא בְּסֵדֶר הַי״ג מִדּוֹת רַחוּם מֻקְדָּם לְחַנּוּן?
וְהַנִּרְאֶה, דְּהִנֵּה אָמְרוּ שָׁם בַּגְּמָרָא בְּרָכוֹת: כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים וְקוֹבֵר אֶת בָּנָיו וְכוּ׳ מִתְכַּפְּרִין לוֹ כָּל עֲוֹנוֹתָיו. וְאָמְרִינַן שָׁם: בִּשְׁלָמָא תּוֹרָה וּגְמִילוּת חֲסָדִים - דִּכְתִיב ״בְּחֶסֶד וֶאֱמֶת יְכֻפַּר עָוֹן״, חֶסֶד זוֹ גְּמִילוּת חֲסָדִים וֶאֱמֶת זוֹ תּוֹרָה. אֶלָּא קְבוּרַת בָּנָיו מְנָלַן? תָּנָא לֵיהּ הַהוּא סָבָא מִשּׁוּם רשב״י: אַתְיָא ״עָוֹן״ ״עָוֹן״ - כְּתִיב הָכָא ״בְּחֶסֶד וֶאֱמֶת יְכֻפַּר עָוֹן״, וּכְתִיב הָתָם ״וּמְשַׁלֵּם עֲוֹן אָבוֹת״ וְכוּ׳.
וְהִנֵּה זֶה דַּרְכֵּינוּ כָּל הַיּוֹם, כִּי לֹא בְּמִקְרֶה הוּא בְּתוֹרָתֵינוּ אֲשֶׁר הַהֲלָכָה אַחַת נִלְמֶדֶת בְּק״ו וְאַחַת בְּג״ש וְכַיּוֹצֵא מֵהַמִּדּוֹת, אֲבָל הִיא הַכֹּל בְּחָכְמָה נִפְלָאָה. דְּהִנֵּה הַמִּדּוֹת שֶׁתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת בָּהֶם - הֲלֹא הֵם תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה נִמְסְרוּ מִסִּינַי, וְהֵמָּה מְכֻוָּנִים לְהַי״ג מִדּוֹת שֶׁל רַחֲמִים הַנִּכְתָּבִים בְּתוֹרָה שֶׁבִּכְתָב. דְּהַיְינוּ כְּשֶׁיִּלְמוֹד הָאָדָם מִדַּת ק״ו מְעוֹרֵר מִדַּת אֵ־ל (וְעַיֵּן בְּכִתְבֵי הַקָּדוֹשׁ מַהרד״ב זצלה״ה. אָמַר: הִנֵּה מֹשֶׁה שֶׁהִתְפַּלֵּל עַל אֲחוֹתוֹ ״אֵ־ל נָא רְפָא נָא לָהּ״, הִנֵּה רָצָה לְעוֹרֵר מִדַּת אֵ־ל. הֵשִׁיב לוֹ הקב״ה ״וְאָבִיהָ יָרֹק״ וְכוּ׳, הַיְינוּ לְמוֹד ק״ו וְיִתְעוֹרֵר מִדַּת אֵ־ל) וּכְשֶׁיִּלְמוֹד הָאָדָם ג״ש מְעוֹרֵר מִדַּת רַחוּם, וְכֵן בְּאִינָךְ.
וְהִנֵּה כְּשֶׁיֵּשׁ לָאָדָם ח״ו עֲוֹנוֹת וְנִגְזַר כַּנִּזְכָּר לְעֵיל - הִנֵּה בְּלָמְדוֹ ג״ש מְעוֹרֵר מִדַּת רַחוּם, וּמִדַּת רַחוּם זֶה סְגֻלָּתָהּ: ״וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְלֹא יַשְׁחִית״. אֲפִלּוּ כְּשֶׁנִּגְזַר ח״ו הַשְׁחָתָה עַל שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל, בְּמִדַּת רַחוּם ״יְכַפֵּר עָוֹן וְלֹא יַשְׁחִית״. וּלְפִי זֶה הִנֵּה תָּבִין גַּם כֵּן בְּכָאן, דְּלִבְעֲבוּר זֶה נִלְמַד הַדָּבָר בְּג״ש: הִנֵּה כְּשֶׁיִּלְמוֹד הָאָדָם הַג״ש הַזֹּאת ״אַתְיָא עָוֹן עָוֹן״, הִנֵּה יְעוֹרֵר מִדַּת רַחוּם ״יְכַפֵּר עָוֹן וְלֹא יַשְׁחִית״. הָבֵן הַדָּבָר.
וְהִנֵּה תּוֹלְדוֹת הַבָּנִים הֵם בִּסְגֻלַּת הִתְעוֹרֵר מִדַּת וְחַנּוּן, כְּמוֹ שֶׁאָמַר יַעֲקֹב ״הַיְלָדִים אֲשֶׁר חָנַן אֱ־לֹהִים אֶת עַבְדֶּךָ״. עַל כֵּן בַּמִּדּוֹת שֶׁהַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת בָּהֶן הִיא מִדַּת בִּנְיַן אָב, כִּי סְגֻלָּתָהּ לְעוֹרֵר מִדַּת וְחַנּוּן שֶׁמְּסֻגֶּלֶת לְבָנִים שֶׁהֵם בִּנְיַן אָב. הָבֵן.
אִם כֵּן לְפִי זֶה תָּבִין: מִדַּת וְחַנּוּן מְסֻגָּל לְהוֹלִיד בָּנִים, וּמִדַּת רַחוּם מְסֻגָּל לְהַחֲיוֹת הַבָּנִים שֶׁיִּהְיוּ חַיִּים וְקַיָּמִים. עַל כֵּן נֶאֱמַר בַּפָּסוּק כַּסֵּדֶר הַזֶּה: ״וְחַנֹּתִי״ (מִקֹּדֶם, לְהוֹלִיד בָּנִים) ״וְרִחַמְתִּי״ (שֶׁיִּהְיוּ הַבָּנִים חַיִּים וְקַיָּמִים). הָבֵן הַדָּבָר. וּבְמָקוֹם אַחֵר הֶאֱרַכְתִּי בָּעִנְיָנִים הַלָּלוּ בְּרֹחַב יָדַיִם.
שלושת ההקבלות שבפיסקה
קַל וָחֹמֶראֵ־ל
המידה הראשונה בשתי הרשימות. זו ההצמדה שעליה בנוי כל הסדר.
גְּזֵרָה שָׁוָהרַחוּם
״וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְלֹא יַשְׁחִית״ - ולכן הגמרא לומדת דווקא בגזירה שווה ״אַתְיָא עָוֹן עָוֹן״.
בִּנְיַן אָבוְחַנּוּן
״הַיְלָדִים אֲשֶׁר חָנַן אֱ־לֹהִים״ - מידת וחנון מסוגלת לבנים, והם ״בנין אב״.
י״ג המידות שהתורה נדרשת בהן
שלוש הראשונות הן שנזכרות בפסקה שלמעלה.
- מִקַּל וָחֹמֶר
- וּמִגְּזֵרָה שָׁוָה
- מִבִּנְיַן אָב מִכָּתוּב אֶחָד, וּמִבִּנְיַן אָב מִשְּׁנֵי כְתוּבִים
- מִכְּלָל וּפְרָט
- וּמִפְּרָט וּכְלָל
- כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל - אִי אַתָּה דָן אֶלָּא כְּעֵין הַפְּרָט
- מִכְּלָל שֶׁהוּא צָרִיךְ לִפְרָט, וּמִפְּרָט שֶׁהוּא צָרִיךְ לִכְלָל
- כָּל דָּבָר שֶׁהָיָה בִּכְלָל וְיָצָא מִן הַכְּלָל לְלַמֵּד - לֹא לְלַמֵּד עַל עַצְמוֹ יָצָא אֶלָּא לְלַמֵּד עַל הַכְּלָל כֻּלּוֹ יָצָא
- כָּל דָּבָר שֶׁהָיָה בִּכְלָל וְיָצָא לִטְעֹן טַעַן אַחֵר שֶׁהוּא כְעִנְיָנוֹ - יָצָא לְהָקֵל וְלֹא לְהַחְמִיר
- כָּל דָּבָר שֶׁהָיָה בִּכְלָל וְיָצָא לִטְעֹן טַעַן אַחֵר שֶׁלֹּא כְעִנְיָנוֹ - יָצָא לְהָקֵל וּלְהַחְמִיר
- כָּל דָּבָר שֶׁהָיָה בִּכְלָל וְיָצָא לִדּוֹן בַּדָּבָר הֶחָדָשׁ - אִי אַתָּה יָכוֹל לְהַחֲזִירוֹ לִכְלָלוֹ עַד שֶׁיַּחֲזִירֶנּוּ הַכָּתוּב לִכְלָלוֹ בְּפֵרוּשׁ
- דָּבָר הַלָּמֵד מֵעִנְיָנוֹ, וְדָבָר הַלָּמֵד מִסּוֹפוֹ
- וְכַן שְׁנֵי כְתוּבִים הַמַּכְחִישִׁים זֶה אֶת זֶה, עַד שֶׁיָּבֹא הַכָּתוּב הַשְּׁלִישִׁי וְיַכְרִיעַ בֵּינֵיהֶם
הגילוי צריכים לומר ״בפנינו נכתב ובפנינו נחתם״?
הבנו את הרעיון שעומד מאחורי הלימוד של קל וחומר, אבל האם אכן משם לקח מרן הבן איש חי את ההשראה?
הגמרא מספרת לנו על ביקור חולים מיוחד אצל רבה בר בר חנה:
גיטין טז ע״ב
רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה חָלַשׁ, עוּל לְגַבֵּיהּ רַב יְהוּדָה וְרַבָּה לְשִׁיוּלֵי בֵּיהּ. בָּעוּ מִינֵיהּ: שְׁנַיִם שֶׁהֵבִיאוּ גֵּט מִמְּדִינַת הַיָּם, צְרִיכִין שֶׁיֹּאמְרוּ ״בְּפָנֵינוּ נִכְתַּב וּבְפָנֵינוּ נֶחְתַּם״ אוֹ אֵין צְרִיכִין? אָמַר לָהֶם: אֵין צְרִיכִין - מָה אִילּוּ יֹאמְרוּ ״בְּפָנֵינוּ גֵּרְשָׁהּ״, מִי לֹא מְהֵימְנִי?
בגמרא מסופר שרבה בר בר חנה חלה ורב יהודה ורבה נכנסו לבקרו. הם לא ביזבזו את הזמן על דא ועל הא אלא שואלים אותו שאלה בהלכה.
מרן הבן איש חי שואל למה התלמוד טרח לספר לנו את זה, ועונה: השאלה לא הייתה מקרית. משמים גלגלו דווקא שאלה שתשובתה מעין קל וחומר - ״דידוע אמירת קל וחומר מסוגל לרפואה״.
בפירושו על הגמרא חושף מרן הבן איש חי, כבדרך אגב, את המקור ללימוד ולתפילה שייסד - בדברי הבני יששכר.
בן יהוידע, גיטין טז ע״ב
הֻצְרַךְ לְפָרֵשׁ מְסַדֵּר הַתַּלְמוּד שֶׁנִּכְנְסוּ לְבַקְּרוֹ - לְלַמֶּדְךָ שִׁבְחָן, אַף עַל פִּי שֶׁנִּכְנְסוּ לְבַקֵּר הַחוֹלֶה לֹא הָיוּ מְדַבְּרִים אֶלָּא בְּדִבְרֵי תוֹרָה; וְגַם הוּא, אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה חוֹלֶה, שָׂם לִבּוֹ לְהָשִׁיב כַּהֲלָכָה.
וְנִרְאֶה כִּי מִן הַשָּׁמַיִם נִתְגַּלְגְּלָה שְׁאֵלָה זוֹ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, כְּדֵי שֶׁיָּשִׁיב עָלֶיהָ תְּשׁוּבָה מֵעֵין קַל וָחֹמֶר - דְּיָדוּעַ אֲמִירַת קַל וָחֹמֶר מְסֻגָּל לִרְפוּאָה, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַב בְּנֵי יִשָּׂשכָר ז״ל עַל פָּסוּק ״אֵ־ל נָא רְפָא נָא לָהּ״ (במדבר יב, יג), וְהֵשִׁיב לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ ״וְאָבִיהָ״ וְכוּ׳ - שֶׁאָמַר לוֹ קַל וָחֹמֶר.
ההשמטה העיקר חסר מן הספר?
הקל וחומר של מרים הוא המקור לכל הרעיון. משה ביקש ״אֵ־ל נָא רְפָא נָא לָהּ״, והתשובה שקיבל הייתה קל וחומר - ומשם למד הבני יששכר את הדבר כולו.
ובכל זאת, מרן הבן איש חי לא הכניס אותו לחמשת הקטעים.
במדבר יב, יג-יד
וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה׳ לֵאמֹר: אֵ־ל נָא רְפָא נָא לָהּ.
וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה: וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ, הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים? תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְאַחַר תֵּאָסֵף.
התשובה היא כנראה, שכל חמשת הקטעים שסידר מרן הבן איש חי הולכים לכיוון אחד - לימוד זכות על עם ישראל. הקטע המקורי, שמדבר על מרים, עוסק בנזיפה של הקדוש ברוך הוא.
נראה, שמרן הבן איש חי לא ליקט באקראי מקורות בהם נזכר קל וחומר אלא דאג ללקט את אלו שמרבים לימוד זכות על עם ישראל ומעוררים את מידת הרחמים.